רובע המארה-
בונה מסלול סיור מפורט הכולל שעות פתיחה.
רובע המארה
השם "מארה" פירושו ביצה. עד ימי הביניים זה היה שטח ביצות על גדת הסן, שנזירים ייבשו והפכו לשדות. במאה ה-17 האצולה הצרפתית עברה לכאן ובנתה עשרות ארמונות עירוניים, שנקראים "הוטל פרטיקולייה". אחרי שחצר המלוכה עברה לוורסאי, האצילים עזבו, והרובע הפך לשכונת בעלי מלאכה ומהגרים. בשנות השישים הוא כמעט נהרס, והציל אותו חוק שימור שיזם שר התרבות אנדרה מלרו. היום זה אחד הרבעים הכי יפים ותוססים בפריז, והוא נשמר כמעט בשלמותו מהמאה ה-17.
הרובע היהודי, "הפלצל": רחוב דה רוזייה הוא לב הרובע היהודי ההיסטורי. הוא נקרא "פלצל", "כיכר קטנה" ביידיש. כאן התיישבו יהודי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19, ואחריהם יהודי צפון אפריקה. אפשר לעצור לפלאפל המפורסם ב-L'As du Fallafel ובמאפיות יהודיות ותיקות. ברחוב פאווה, סמוך לרוזייה, עומד בית הכנסת אגודת הקהילות, שתכנן ב-1913 הקטור גימאר. זה אותו אדריכל שעיצב את הכניסות המפורסמות בסגנון אר נובו לתחנות המטרו. בזמן הכיבוש הנאצי פוצץ בית הכנסת, והוא שוקם אחרי המלחמה.
אנדרטת השואה (Mémorial de la Shoah): האנדרטה נמצאת בקצה הדרומי של הרובע. בכניסה עומד קיר השמות, שעליו חרוטים שמותיהם של כ-76 אלף יהודים שגורשו מצרפת. הכניסה חופשית. זו עצירה מרגשת מאוד לקבוצה ישראלית. לאורך הרובע כדאי גם להצביע על השלטים שקבועים על קירות בתי הספר ומנציחים את הילדים היהודים שגורשו מהם.
מוזיאון קרנבלה (Carnavalet): מוזיאון ההיסטוריה של פריז, בשני ארמונות מחוברים. הכניסה לתצוגה הקבועה חופשית. יש בו חדרים משוחזרים מתקופות שונות, שלטי חנויות עתיקים ופריטים מתקופת המהפכה, כולל דגמים של הבסטיליה. אם יש רק חצי שעה, אפשר להסתפק בחצר הפנימית היפהפייה.
עוד בדרך: מוזיאון פיקאסו, בארמון שנקרא "Hôtel Salé", "הארמון המלוח", כי בעליו התעשר מגביית מס המלח. רחוב פרנק בורז׳ואה מלא חנויות מעצבים, ורבות מהן פתוחות גם ביום ראשון, מה שנדיר בפריז.
פלאס דה ווז
זו הכיכר המתוכננת העתיקה ביותר בפריז, ורבים רואים בה את היפה בעיר. המלך אנרי הרביעי הורה לבנות אותה, והיא נחנכה ב-1612 בחגיגה גדולה לכבוד אירוסי בנו, לואי ה-13, עם אנה מאוסטריה. במקור היא נקראה "הכיכר המלכותית".
העיצוב: 36 בתים זהים, תשעה בכל צלע, בלבנים אדומות עם אבן בהירה, גגות צפחה ואכסדרות מקומרות לאורך הקומה התחתונה. באמצע הצלע הדרומית בולט "ביתן המלך", ומולו בצלע הצפונית "ביתן המלכה". במרכז הכיכר גן עם עצי טיליה, מזרקות ופסל רכיבה של לואי ה-13.
השם: במהפכה הכיכר הוחלפה בשם, וב-1800 קיבלה את שמה הנוכחי לכבוד מחוז הווז׳ במזרח צרפת. זה היה המחוז הראשון ששילם את המסים לרפובליקה החדשה. סיפור שקבוצות אוהבות.
בית ויקטור הוגו: בבית מספר 6 גר ויקטור הוגו בין 1832 ל-1848, ושם כתב חלקים מ"עלובי החיים". היום זה מוזיאון, והכניסה לתצוגה הקבועה חופשית. אפשר לראות את הדירה, את הרהיטים שעיצב הוגו בעצמו ואת הרישומים שלו, שמעטים יודעים שהיה צייר מוכשר. מאחורי המוזיאון יש גם גינה וקפה.
טיפ: בפינה הדרום-מערבית של הכיכר יש דלת קטנה שמובילה דרך הגן של ארמון סולי אל רחוב סנט אנטואן. זה מעבר נסתר ויפה, שמוביל הישר לכיוון הבסטיליה. לפעמים הדלת סגורה, ואז עוקפים דרך הרחוב.
כיכר הבסטיליה
המבצר: הבסטיליה נבנתה במאה ה-14 כמבצר שהגן על הכניסה המזרחית לפריז. עם השנים הפכה לכלא מלכותי, שאליו נשלחו אסירים בפקודה ישירה של המלך, בלי משפט. בין אסיריה המפורסמים היו וולטר והמרקיז דה סאד. היא הפכה לסמל של העריצות המלכותית.
14 ביולי 1789: ההמון פרץ לבסטיליה בעיקר כדי להשיג אבק שריפה. בפנים נמצאו רק שבעה אסירים. ובכל זאת, הכיבוש הפך לסמל של המהפכה הצרפתית, ו-14 ביולי הוא היום הלאומי של צרפת. המבצר נהרס עד היסוד, ואבניו נמכרו כמזכרות. חלקן שולבו בגשר הקונקורד.
מה רואים היום: המבצר עצמו לא קיים. במרכז הכיכר עומד עמוד יולי, ובראשו פסל מוזהב של "גאון החירות". הפתעה לקבוצה: העמוד לא מנציח את מהפכת 1789, אלא את מהפכת יולי של 1830. קווי המתאר של המבצר מסומנים באבני ריצוף בכיכר ובתחילת רחוב סנט אנטואן. שרידי יסודות אמיתיים אפשר לראות ברציף של קו המטרו 5, ובגינה קטנה סמוכה, "סקוור אנרי גאלי". בצד הכיכר עומדת אופרת הבסטיליה המודרנית, שנחנכה ב-1989 לציון 200 שנה למהפכה.
סדר סיור מומלץ
כדאי להתחיל בכיכר העירייה, להיכנס לרחוב דה רוזייה ולרחוב פאווה, לעצור באנדרטת השואה או בקרנבלה, להמשיך לפלאס דה ווז ולבית ויקטור הוגו, לעבור דרך הגן של ארמון סולי ולסיים בבסטיליה. כך ההליכה נמשכת כשלוש שעות בקצב נוח, כולה במישור, עם הפסקת קפה בכיכר.
יום שלישי מתאים מצוין לסיור הזה. קרנבלה, בית ויקטור הוגו ומוזיאון פיקאסו סגורים בימי שני, אנדרטת השואה סגורה בשבת, והחנויות היהודיות ברחוב דה רוזייה סגורות בשבת.
